אזכרה לבת-חן שחק, ביום השנה העשירי להירצחה וביום הולדתה ה – 25,

4.3.2006, תל-מונד

למתים לא סופרים ימי הולדת. על-כן אין זאת התכנסות לחגוג, אפילו לא לציין את יום ההולדת ה – 25 של ילדה שנרצחה בת 15, בדיוק בת 15.  למתים גם לא חוגגים ספרים חדשים שכתבו, המתים לא יכולים להוסיף ולכתוב; על-כן אין זו התכנסות לחגוג ספר חדש לאשה צעירה שלא זכתה להיות אשה צעירה, שנרצחה בת 15 בלב העיר ההומה תל-אביב.

ההתכנסות הזאת היא לזכרה של בת חן שחק, לרגל יום השנה העשירי להירצחה, ולכבוד ספר ובו מכלול הדברים שכתבה ילדה, נערה בראשית פריחתה עד גיל 15. התכנסות שבה אפשר רק לגלגל  ב-מה היתה לו ניתן היה לה לחיות. יעידו על העתיד שנופץ לה סביבת מגוריה, משפחתה, חבריה, הסטטיסטיקה וההסתברות; יעידו כל אלה על העתיד שנכון לה ונלקח, ויותר מכל תעיד הכתיבה של בת-חן כפי שהיא עולה מהאוסף המכונס בספר "לכתוב בשבילי זה דבר נהדר".

תאריך היום בו נרצחו בת-חן ועוד 12 בני אדם בדיזנגוף סנטר בתל-אביב סמוך למועד הקבוע בלוח השנה ליום האשה הבינלאומי. 8 במארס. בת חן, כפי שהיא משתקפת ועולה מהכתיבה שלה ביומנים, בציורים, בהקדשות ובשירים לאנשים הסובבים אותה, היא התגלמות האשה הצעירה המודרנית. עדיין נערה, אשה בהתהוות בעת שנכתבים הדברים, אבל בטוחה בעצמה, מספיק בטוחה בעצמה כדי לפקפק ולהסס ולשאול ולתהות בלי לחשוש; אוהבת אדם ומאמינה בצדק, חותרת לשלום ופתוחה לקבל ולתת רעיונות ודעות, אהבה ורעות. בהירת ביטוי, ללא ספק מוכשרת מאד, יצירתית ורבת השראה. בת-חן  היתה ניצן שאמר להצמיח שדה של פרחים. אמר ונחדל. נשארו הכתובים.

שאלתי פעם את איילת, אמא של בת-חן, אם לא היה בהם שמץ הרהור או הסתייגות מהפלישה לפרטיות של בת-חן, מהחשיפה שלה, של עולמה הפנימי הכמוס, קבל עם ועולם, כשהתחילו לגלות את הטמון ביומנים ולחלוק עם אחרים. איילת השיבה שהיה דיון סביב הסוגיה הזאת, והיא נפתרה. כשקוראים את הדברים של בת-חן מבינים  מדוע. היא עצמה כותבת בין היתר "החלטתי שלכתוב יומן זאת תהיה מזכרת יפה מימי הילדות.... ואולי בבוא היום תקרא זאת בעיתון, מי יודע?", הרעיון שהכתוב בדם לבה יהיה ביום מן הימים נחלת הכלל לא הבהיל אותה.

להיפך. אפשר שייעדה את עצמה, או ידעה שבדרך כלשהיא, תהיה פעם מובילה, מפלסת נתיבים. חשבה שבחייה, והיתה לכזאת במותה.

בת-חן, בחייה שלא התממשו, היא האשה הישראלית הצעירה המעורבת, האכפתית, היצירתית והתורמת, המשלבת נכון בין מיצוי והגשמה אישיים לבין הירתמות לטובת המקום שהוא בית; בת-חן במותה היא הטרגדיה הישראלית בהתגלמותה. באופן שבו נרצחה, המקום והזמן, השנאה והזוועה שנזרעת, ובאופן שבו נרתמו עדויות חייה וצוואתה כנערה שלא בגרה, להדביר ולהביס את השנאה ואת הזוועה שגרמו למותה.

למתים אין זכות הסירוב או ההסכמה, ניטלה מהם גם זכות התגובה. אבל יש שהם משאירים אחריהם לא רק חור שחור של כאב אלא גם זעקה. בת-חן השאירה סימנים על הדרך, פיזרה אבנים כמו עמי ותמי, כדי למצוא את הדרך הביתה. משפחת שחק, מוליכה – לא לבד, יש רבים במצעד – אל  הבית. בית של הבנה ואחווה, שלום וחמלה.

יבורך זכרה של בת-חן שסימנה והאמינה, תבורך האמונה שלא מרפה גם בקשים בימים, תודה לכם על האומץ להמשיך ולהאמין, תודה על התקווה.